"צריך מהפכה" אומר בהחלטיות פרופסור מוחמד אמארה ממכללת בית ברל על לימודי השפה בישראל, בעקבות כנס גבעת חביבה לשפה העברית בחברה הערבית. "צריך לסמן מטרות. מה אנו רוצים? לימוד שפה אינו לימוד מבני".

אמארה מתאר את תמונת המצב בלימודי העברית בבתי הספר הערביים. "התלמידים אינם יכולים לתפקד בעברית. אלפים לא מתקבלים לאקדמיה בגלל תוצאות נמוכות במבחני יע"ל (מבחני בקיאות בשפה העברית – י.ש.). התפקוד מאוד לא מיטבי בלשון המעטה. לצעירים הערבים שנכנסו לאקדמיה לוקח זמן להשתלב וחלקם נושרים. הצעירים לא מוכנים לאקדמיה ולא לשוק העבודה".

הדיון המקיף בשאלת מדיניות החינוך הלשוני נערך לאחרונה ב-1997. בשנים האחרונות יצא דו"ח מקיף על השינוי הדרוש במדיניות החינוך הלשוני, ונראה שהדיון האחרון שנערך בנושא היה במהלך כנס גבעת חביבה "השפה העברית בחברה הערבית", בו גם הוצגו מיזמים ללימוד עברית בבתי הספר הערביים.  

"לא שואלים את השאלות המהותיות, מה רוצים מלימודי השפה?"

"המדיניות הנוכחית מביאה לתוצאות נמוכות גם במדדי משרד החינוך וגם במדדים בינלאומיים. הפער בין יהודים לערבים הוא עצום". אמארה מסתייג מפרשנות פוליטית למצב, "לדעתי זה לא מתוכנן, מדינת ישראל רוצה לשפר את המצב".

"אין ראייה כללית מה צריך לעשות בנושא", אומר אמארה. "30 שנים עברו מקביעת המדיניות האחרונה, צריך מדיניות חדשה. לפני כמה שנים, שר החינוך דאז נפתלי בנט החליט שהוא רוצה שילדים ערבים ילמדו עברית כבר בגילאי הגן. אף אחד לא התייעץ, הם עשו זאת בלי דיון מעמיק, בלי דיון אקדמי. יש ידע כיצד ללמד עברית" הוא קובע, "האם עושים זאת? התשובה היא לא".

"מדיניות החינוך לא השתנתה מ-1948. בתחילה לימדו אנגלית מכיתה ה', והתחילו להוריד את הגיל. אותו הדבר עשו בלימודי עברית, זו אותה הגברת בשינוי אדרת. לא שואלים את השאלות המהותיות, מה רוצים מלימודי השפה? לפני 60 שנה נהגו ללמד אודות השפה, דקדוק, תחביר ורטוריקה. היום השאלה הבסיסית היא מה התלמיד יכול לעשות עם השפה", מסביר אמארה, "היום תלמידים ערבים לא מתפקדים בשפה העברית, אבל מקבלים ציונים מאוד גבוהים בבגרות בעברית. משהו בפילוסופיה צריך להשתנות. צריך ללמוד ברמה גבוהה, אבל צריך לשנות קונספציה, לקבוע יעדים מבחינה תפקודית. זו גישה אחרת".  

"הילד היום רוצה לתפקד בשפה, כשהוא רואה שהוא לא מצליח, הוא מאבד עניין"

"למה עדיין עוסקים בקוסמטיקה?" קובל אמארה. "עושים את אותו הדבר, בלי שינוי בתפיסה. מה אני רוצה מהשפה? מה שמלמדים זה לא מה שצריך היום. התלמידים הערבים לא מעוניינים ללמוד עברית, לא כי הם תופסים אותה כשפת אויב, אלא מחוסר עניין. הילד היום רוצה לתפקד בשפה, כשהוא רואה שהוא לא מצליח, הוא מאבד עניין. המורים מלמדים עברית בערבית, לא עוסקים בנושאים רלוונטיים לחיי היומיום. לומדים על השפה אבל לא את השפה".

בשנים האחרונות נכנסו למערכת החינוך הערבית גורמים חיצוניים ונוצר מקצוע חדש בשם 'עברית תקשורתית'. "בפועל העברית היא לא תקשורתית" טוען אמארה. "יש כשל תפיסתי. צריך לשאול על שינויים מן היסוד".

קביעת מטרות היא המובן מאליו, שלא נעשה. "אחר–כך מתפלאים שהתלמידים לא מגיעים לרף הנדרש. צריך להשקיע במסוגלות לשונית ולקבוע מדדים", אומר אמרה. "בחברה האזרחית התחיל ניסיון מסוים, אך המערכת החשובה ביותר בנושא היא משרד החינוך ולא משרד האוצר".

"אנו חיים בעידן טכנולוגי, עידן חדש ושונה, וצריך לשאול איך משתמשים בטכנולוגיה לייעל את הלימוד. הילדים יודעים להשתמש בטכנולוגיה, אבל מכניסים ספר דיגיטלי בלי שום ערך מוסף".

אך אמארה אינו מסתפק בלמידת עברית, ערבית ואנגלית. "אנו במאה ה-21. למה לא לומדים עוד שפות, כמו סינית? לא כלימודי חובה, כלימודי בחירה, כדי שיהיה הון אנושי במדינת ישראל שיוכל ליצור גשרים לחברות שונות בעולם". 

למרות הביקורת, הוא רואה את ניצני השינוי. "ד"ר ציונה לב ממשרד החינוך העלתה בכנס רעיונות טובים, אבל כל מה שמוצע צריך להיות חלק ממכלול, חלק מדיניות מגובשת, ולא הצעות טובות אך נקודתיות", הוא אומר. "יש גם ניצני שינוי בחברה האזרחית, אבל הם לא מספיק מומחים לעשות את הדבר הזה. יש כוונות טובות אבל הם צריכים עזרה מאנשי אקדמיה. גם ביוזמות אחרות מציעים רעיונות טובים אבל לא עושים זאת כמו שצריך. בחיפה יש מיזם חדש לשנות את התפיסה, לא רק מסוגלות תפקודית אלא גם מותאמת לתלמידים".